החלטה בתיק ע"מ 2047/09

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע שוד. מדובר באירוע משנת 2008 בו המשיב עם אחרים באמצעות איומי אקדח גנבו רכב. המשיב יחד עם חבריו גנבו את הרכב כאשר המשיב נהג בו. בסופו של דבר נמצא הרכב.

בדיון הראשוני הסכים בא כוחו של המשיב למעצר עד תום ההליכים. עתה ביקש הסנגור החדש בקשה לעיון חוזר. לטענתו הזיהוי נעשה על סמך אלבום תמונות בלבד.

בימ"ש קמא דחה את הבקשה לעיון חוזר ועל כך הוגש הערר.

עליי לציין כי עיון חוזר לפי סעיף 78 (יא) 1 לצו בדבר הוראות ביטחון ניתן להיעשות רק

"אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות, לרבות חלוף הזמן מיום מעצרו והדבר עשוי לשנות את החלטתו הקודמת של שופט."

יצוין כי אף לא אחד מהתנאים לקיום דיון חוזר התקיים בענייננו ומסיבה זו בלבד ניתן היה לדחות את הבקשה.

טענה זו לא נטענה על ידי התביעה וביהמ"ש לא התייחס אליה.

מבלי להתייחס אפוא לטענה כאמור, אנסה לבדוק את הנסיבות לגופו של עניין.

בש"פ 1824/02 יונס עדה נ' מדינת ישראל דחה בימ"ש את הבקשה לחלופת מעצר בטענה שמסדר הזיהוי נעשה אך ורק על סמך הצגת תמונה בודדת למתלוננת ושם מדובר במעשה מגונה.

עוד אציין כי שאלת זיהוי על ידי תמונות עלתה בע"פ 10360/03 שם נקבע על ידי בימ"ש (השופטת ע. ארבל רדטהמן.

"איני סבורה כי יש לשלול מזיהוי שנעשה תוך עיון באלבום תמונות כל ערך ראייתי. עם זאת, על בית המשפט, אשר לו מוצגת ראיית זיהוי מסוג זה, להיות מודע לקשיים ולחששות הכרוכים בשיטת זיהוי זו, כמו גם לאפשרות לטעות בזיהוי, והצורך לבחון את נסיבות הזיהוי בדרך זו בזהירות מירבית על מנת להעריך נכונה את המשקל שיש לתת, אם יש לתת, לראייה מסוג זה. כך למשל, אם עיון בתמונות שהוצגו בפני העד מעלה כי תמונתו של הנאשם שזוהתה על-ידיו היתה בולטת וחריגה בין שאר התמונות, יש בכך כדי להפחית משמעותית מכוחה של ראייה זו, עד כדי אפשרות איונה לחלוטין. כאן המקום לציין, כי לטעמי יש לאפשר לסנגורים של נאשמים אשר זוהו בדרך זו לעיין בחבילת התמונות שבה עיין העד עובר לזיהוי, ולבחון אם קיימים פגמים או חשש להטיות בתמונות, זאת במטרה להצביע עליהם בפני בית המשפט הדן בעניין ואמור להעריך את הראייה שבפניו. בנוסף על בית המשפט לבחון, כפי שעליו לבחון באשר לכל ראיית זיהוי המובאת בפניו, את התנאים והנסיבות שהתקיימו בעת ביצוע העבירה (מלבד בחינת ההקפדה על כללי מסדר הזיהוי עצמו), ואשר יכולים, על-פי מחקרים שנערכו, להשפיע על אמינותו של הזיהוי. כך למשל יש לבחון את משך זמן החשיפה של העד בפני מבצע העבירה; את המרחק ממנו צפה העד במבצע העבירה; את התאורה שהיתה קיימת בזמן ביצוע העבירה; את השתייכותו האתנית-חברתית של החשוד ושל המזהה (שכן מחקרים מוכיחים כי זיהוי אדם מקבוצה אתנית שונה מזו של המזהה נגוע בשיעור טעות גבוה יותר מזה של זיהוי אדם מקבוצה אתנית שונה מזו של המזהה נגוע בשיעור טעות גבוה יותר מזה של זיהוי אדם מאותה קבוצה אתנית של המזהה); את הזמן שעבר בין האירוע לזיהוי; וכו' (ראו מנשה ועאסי, בעמ' 253-266; עניין דמיאניוק, בעמ' 403; ד' מועלם, "מסדר זיהוי", הפרקליט כב (1966) 378, 380 (להלן: מועלם))."

מכאן שאין לשלול את ערכו הראייתי של מסדר הזיהוי על ידי עיון באלבום תמונות.

ביהמ"ש שידון באשמה המיוחסת למשיב יצטרך להחליט על המשקל הראייתי שיש ליחס לזיהוי כזה. ראה גם ע"פ 4974/04.

בשלב זה אין אפוא מקום לקבל את טענת הסנגור שאין להסתמך על הזיהוי כפי שנעשה.

יצוין כי טענת הזיהוי היא הטענה היחידה שהעלה העורר בערר.

על כן אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, 5 במאי 2009, י"א באייר התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: יע+לש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: